ירון אתר, עינת בסט, דין בר, עדו בר־אל, יותם גורן, מתי הראל, גלה ויצמן, דורון יהלום, אנה ים, שרון יערי, הראל לוז, ערן נוה, תכלת רם
בתערוכה ״רמת גן״ מתהלכת דמות בסביבה חסרה, דלה. לרשותה עומדים חפצים הממלאים תפקיד פונקציונלי בלבד. נראה כי התעצבו על פי תנאי המקום, והם שואבים ממנו השראה צבעונית, עולים מתוך הנוף ומתלכדים לכדי סביבה חדשה; פיסות שנתלשו ועתה מצאו הזדמנות שנייה. זהו אזור המאופיין במשבי רוח מאובקים, נוף חולי מגורען ומזג אוויר המחייב ביגוד קל וכובע. הפריטים השונים משתלבים ברקע, הופכים חלק מהתשתית המדברית.
הדמות היא קניינו של הנוף; היא נתונה למצבה הגאוגרפי ומנהלת את חייה תחת שלטון אקלימי אכזר. גרגירי האבק נמצאים בכול ומצטברים בסוף היום באופן שווה על כל איברי הפנים. כשהנוף מחליק פנימה, הוא ממלא את קווי המתאר של הגוף. התודעה מתרוקנת ומתמלאת מחדש כמו כוס. הדמות היא מראה, השתקפות הניתנת לתפיסה רק במפגש עם החוץ. הנוף מתמקם על פני השטח של התודעה והופך בעצמו למוּדע. דימויים שבורים, מפוצלים, מוקרנים על נוזלים מלוחים, טיפות שמגדרות קומפוזיציות חצויות: מכונית/סנדל, אגרטל/עץ־דקל, כובע/רעפים. כשהדמעות נופלות הן נספגות בחזרה אל תוך מושא התיאור, מתוך געגוע.
גם העיר רמת גן היא אסופה. זהותה עברה גלגולים רבים עד שהתמצקה: מיישובים למושבה, ממושבה לעיר. מה לא נאמר על ניו יורק, פריז, לונדון או ירושלים? על רמת גן נאמר פחות. מקום כזה, קצת משעמם, שמאתגר את נקודת המבט ודורש מהדמיון להתגייס ולהעניק לו משהו.
העבודות המוצגות בתערוכה מתכנסות יחד וממלאות את השם ״רמת גן״ מחדש. הן הנוף שנמזג אל זהותו של המושג; נוף המורכב מקומפוזיציות המבוססות על חיינו. קיומן של העבודות תלוי בתנועה שבין המציאות החומרית המקומית לבין אופני העיבוד והניסוח שלה בידי האמנים. העבודות מלהטטות עם מה שיש, עם מה שבנמצא, תוך שכתוב מחודש של סדר הדברים: הן מחברות בין הזרים ומפרידות בין הקרובים; צוברות אבק אך גם מתפסלות על ידו.
